אתחיל מהסוף, מהסיכום שאדם כתב כמה ימים אחרי שחזרנו לארץ.
"טיול משנה חיים מרגע לרגע מרגישים שמתגברים על כל הפחדים שיש לך אם זה מפל מים, או גשר, פחד מנחשים, עכבישים או עלייה קשה בדרך. לא שמים לב ותוך זמן קצר הכל נשכח ונהיה פתאום קל הרבה יותר. טיול במזרח עם אבא זה משהו שמשנה לך הכל עם זה לדבר אתו על דברים עם זה ללמוד ממנו דברים על החיים. בתחילת הטיול אפילו סלפי לא היה לי אומץ לעשות עם יובל סמו שהיה אתנו בטיסה להודו. (בסוף הצלחתי). לעלות למטוס היה לי קשה... בסוף הטיול הרגשתי לגמרי שונה מהתחלה שאני יודע הרבה יותר על הפחדים שלי ואיך להתגבר עליהם. טיול מושלם לאבא ולבן".
ועכשיו לפי הסדר הכרונולוגי.
ספרנו חודשים, ימים, שעות והנה זה בא. אני ואדם יוצאים למסע מרגש ומלא בחוויות משותפות בלתי נשכחות. אדמקו אומר ''היידה!" ואנחנו עולים על המטוס בדרך להרי הימלאיה.
אנפורנה, חכי לנו אנחנו כבר באים.
לאחר השלמת ציוד והתארגנות בקטמנדו אנחנו עולים לאוטובוס בדרך לתחילת המסלול.
לחדי עין דלוקס זה לא. אלא אם כן מדובר על המצב התודעה.
בשעות האחרונות מנסיבות של טירוף מקומי - כמה שעות של מציאות יספיקו לעונה שלמה של סדרת פעולה / מתח / קומדיה לבחירתכם. למרות הכל אנחנו מנסים להתחיל את הטרק מחר בבוקר ולשם כך להגיע לכפר במרחק של 8 שעות נסיעה באוטובוס או שנות אור מקטמנדו.
כמעט שכחתי כמה אופייני זה להודו / נפאל לרוץ כדי להספיק לאוטובוס כאילו הוא באמת האחרון להיום, לקפוץ לתוכו ברגע האחרון כדי לשבת שעה וחצי עד שיתמלא. שוב ושוב אני מגלה במזרח עד כמה אין שום קשר בין תכנון והיגיון למציאות. מתבקש לפנות לאמונה ותפילה ואז להמשיך לרצות, להתכוונן ולבקש בכל רעם מתוך ידיעה שרק חלק מהבקשות נקלטות.
אדמקו אומר שזאת חוויה מרתקת ומזה אני מסיק שסדנה להתפתחות רוחנית להורים וילדים התחילה. איזה כייף לנו!
היום הראשון
את היום הראשון של המסע לקחנו באיזי. שיפצרנו את התרמילים, נעליים, מקלות הליכה, רמת המוטיבציה וכוונה להצליח וליהנות מכל רגע וכל אתגר.
השלמנו עם הטעם של טבליות לטיהור המים והודנו לאלים מקומיים על המזג האוויר המושלם לתחילת הטרק. אגב אין קשר בין התחזית למזג האוויר שמשתנה כאן תוך דקות ספורות מהקצה אל הקצה.
הירוק של העצים מתפס למעלה גבוהה וחד עד השמים הכחולים, למטה גועש הנהר.
לא יאומן כמה קרוב וכמה רחוק אנחנו חיים מחיי הכפר הפשוטים,
מהנופים שגורמים לשכוח ולהיזכר מחדש מי אני באמת. לזמן יש כאן קצב אחר ולי יש זמן להקשיב ולהכיר מחדש את אדם - הבן המדהים שלי. אני מתרגש לגלות מי הוא ומרגיש שלא שמעתי אותו עד עכשיו. בטח לא כך. הוא באמת מדהים ועל כך עוד ארחיב בהמשך
היום השני.
- "פאפא, תלמד אותי מדיטציה"
ביקש אדם כמה דקות אחרי שהתחלנו ללכת. 14 שנה חיכיתי לזה, כמעט קפצתי במקום מרוב שמחה.
- "מה זה בעצם מדיטציה? אתה יכול קודם להסביר לי ממש בקצרה" הוסיף אדם.
- "ממש בקצרה המממ. תן לי לחשוב רגע".
- "נכון שלפעמים יש מלא רעשים בחוץ ובראש וקשה לך להתרכז?
- "נכון"
- "אז מדיטציה עוזרת לך ליצור שקט בתוך הרעש".
- "נשמע מעניין" אמר אדם.
- את השעה הראשונה של המסע העברנו במשחקים של מינדפולנס תוך כדי הליכה. איזה אושר ללמד את הבן שלי מדיטציה - מבחינתי הנסיעה כבר השתלמה.
יום ארוך יצאנו ב6:30 אומנם עם עצירות רק ב16:30 הגענו לכפר בו תכננו לישון. 10 שעות של הזדמנויות לתרגול וכייף - לנשום בעליות, לנהל סיכונים וחששות כדי שלא ינהלו אותנו.
החלטנו להתאהב בכל עליה כי יהיו עוד הרבה אז כדאי. ולא לזלזל בירידות כי ממש לא כדאי.
"מתי נגיע?" - סיכמנו שזאת שאלה מיותרת וכך גם "בטוח?" כי שום דבר לא בטוח כאן פרט לכמה דברים קטנים שתלויים רק בנו.
למדנו לתמוך אחד בשני כשקשה ולהיות עייפים ביחד אך מרוצים עד השמיים שנהיים יותר ויותר קרובים
היום השלישי והרביעי. ביומיים האחרונים הלכנו 35 ק''מ תוך עליה מ1300 ל2750. ההשפעה של הגובה אלינו עדיין אינה מורגשת. הרבה יותר קר במיוחד ברגע שהשמש שוקעת. הטבע השתנה מג'ונגל טרופי ליער עצי מחט קשוחים הגדלים בין סלעים שחורים ענקיים מזנקים למעלה וחודרים לתוך העננים הלבנים. והשמיים הרבה יותר כחולים. פסגות מושלגות מתקרבות, מסנברות ביופי עוצר נשימה שלא חסר גם בלעדיהן. מ ד ה י ם!
אדם מגלה את עצמו כחזק ועמיד הרבה מעבר למה שיכל לדמיין לפני הטיול. מיום ליום הוא יותר רגוע ובטוח בעצמו.
אנחנו בטיול בר מצוה. תוך כדי ההליכה מדברים על מהות המעבר מילד לגבר, על תהליך ההתבגרות, בגרות ואחראיות על עצמך, על מה זה להיות זכר בטבע וגבר בחיים. וגם על אמונה בעצמך תמיד ובלי קשר לנסיבות. וגם על ניהול / פיקוד / הובלה כשאחרים סומכים עליך והולכים אחריך. זה היה הנושא של היום - אדם הוביל את המסע, קיבל החלטות קשורות למסלול, לקצב ההתקדמות, עצירות מים, מנוחות וכו' והיה מאושר. אין לי ספק שהובלה זה הטבע שלו.
אנחנו מוכנים לאתגרים הבאים. מחר ממשיכים להתעלות על עצמינו ועולים עוד כ500 מ'. ...Stay tuned
היום החמישי
יחסית קצר. יצאנו כרגיל ב6:30 הגענו לפני 14 לאפר פיזנג - כפר קטן משקיף על רכס אנפורנה מגובה 3300.
עברנו יערות ממש מאגדות עד שעצי מחט גבוהים פינו את מקומם לצמחיה נמוכה ומתאימה לתנאי ההישרדות בגובה.
תחתינו גועש נהר מתקרב ומתרחק, עולה יחד אתנו למקורות.
כל הדרך השמש מחממת בעדינות מספקת ומלווה אתנו כמעט עד הכניסה לכפר - תודה הספקנו להגיע עד הגשם שממשיך לתוך הלילה ומרמז על האפשרות להישאר כאן עוד יום.
במישור החינוכי - התפתחותי דברנו על
האנרגיה זכרית ונקבית בטבע ובאדם, על המאפיינים, ביטוים והשלכות של חוסר איזון ועל החשיבות של האיזון ביניהם
ובקיצור - לא בנו לכאן כדי להתחרות, להצליח בכל מחיר, לכבוש (את הגבעות) וגם לא כדי לשבת ולחכות שהכי טוב יגיע אלינו. או במילים אחרות מהו מאמץ נכון וממוקד משולב בעדינות ורכות.
אדמקו פשוט מדהים - קולט ומיישם תוך כדי תנועה ואני משתדל לא לחפור יותר מדי גם כדי לשמור על החמצן בעיקר בעליות ויש אותן
היום השישי
סיימנו בגובה של 3680 מ'
לשמחתנו הגדולה הגשם פסק לקראת הבוקר. התעוררנו לנוף מרהיב של אחת האנפורנות המושלגות בחלון החדר (יש כמה פסגות אנפורנה ברכס) מקושטת בשתי קשתות בענן טיבטים מתייחסים לצירוף כזה כסימן למזל יוצא דופן!!
אחרי חיבוק בוקר ביציאה מהכפר המשכנו בשביל ארוך ומתפתל. בעליה חדה עלינו לאט ובשקט – כבר מרגישים את הגובה היטב. כל נשימה מודעת, כל תנועה מחושבת, כל מילה מיותרת. לא יאומן כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים בדיבור. היום הרגשנו את זה על בשרנו וחסכנו. גם במנוחות - סולידי ורגוע.
ביופי ובשקט הזה בכיתי מהתרגשות ושמחה ששנינו כאן. אין יותר נכון מזה והחיים הצליחו.
היום השביעי
אחרי הרבה התלבטויות ושיחות ביננו, בירורים עם המקומיים וטיילים אחרים, בדיקות מזג האוויר ואת עצמינו בגובה, בניית תוכנית ותוכניות גיבוי הסכמנו סופית לאתגר נוסף - סטייה של כמה ימים נוספים מהמסלול הקלאסי של סובב אנפורנה לטובת הגיחה לאגם הקפוא טיליצ'ו שאין כמוהו ביופיו. לפי עדויות האנשים שהצליחו להגיע לאגם המרוחק בגובה 4920 המאמץ היה שווה.
לא אפרט את האתגרים בדרך כדי להימנע משיחות בינלאומיות ממחלקת רווחה וכמובן אעדכן בהמשך.
בינתיים כדי לא להשאיר אתכם במתח אגיד רק שאין מה לדאוג כי לא מתוכננת שום פעולה לא מחושבת או צעד מסכן חיים. אנחנו מאוד קשובים לתנאים, לעצמנו ולא נעבור את גבולות היכולת.
זה שאדם תותח על אנחנו כבר יודעים לכן לא נשאר לנו אלא להמשיך עם חיוך קדימה במגמת עליה מחר למחנה הבסיס ומחרותיים לאגם עצמו.
בהזדמנות זו (של יום כיפור המתקרב) אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בלי כוונה - סליחה
תודה על התגובות החמות ומעודדות שלכם וסליחה שאני לא עונה. זה לגמרי מבחירה להקדיש את הזמן היקר לאדם וליופי מסביב. תודה שאתם מגיבים - תמשיכו בבקשה.
היום השמיני או let it go
"כל תכנית היא בסיס לשינוי" או "איך בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק".
אבל עד כדי כך?
- כן, עד כדי כך.
השקענו זמן ואנרגיה לקבל החלטה ולתכנן את הכל היטב, קנינו ציוד נוסף שיאפשר לנו עליה לאגם הקפוא, כאשר מדובר על 4 ימים נוספים למסלול המקורי. בערב הלכנו לישון בהתרגשות מהידיעה שהיום בבוקר נצא ונגיע למחנה הבסיס.
אז מה?
כהרגלי כאן התעוררתי באמצע הלילה כדי לגלות שמתקרבת אלינו סופה. מה זה אומר? מה עושים? האם אפשר לסמוך על המקורות? החלטתי לא להחליט באמצע הלילה וחזרתי לישון. בבוקר במדיטציה שמעתי קול פנימי חזק של "הגיבור" שאמר
ש"הכל שטויות ואם החלטנו אז נמשיך עד הסוף". סיפור "גבורה-הצלחה משותפת למרות הכל ולעומת התנאים הקשים" נשמע מגניב במיוחד.
קול נוסף של "אבא אחראי" אמר:
"אתה לא לבד ושום אגם קפוא לא שווה את זה".
ועוד כמה קולות בעד ונגד.
סיימתי את הישיבה שקט ושלם עם ההחלטה בשום פנים לא להמשיך כמתוכנן. הערתי ושיתפתי את אדם שהגיב בהבנת המצב ובגרות (קצת יותר משלי). עוד שעתיים בילינו בשיחה עם זוג גרמנים מאוד נחמדים, אותם הדלקנו לפני כמה ימים ברעיון של האגם והם הצטרפו אלינו. ניסינו ביחד לרכז מידע, לחשוב ולהחליט מה עושים במקרים כאלה. מהתייעצות עם מקומיים הבנתי שסף תחושת הסכנה שלהם נמוך בהרבה משלנו. ובשורה תחתונה החברים הגרמנים המשיכו לאגם ואנחנו חזרנו 3 שעות אחורה תוך שיחה על הגמישות - מתי לסמוך על תחושת בטן, לשחר מיקוד במטרה ועד כמה דק הגבול בין צל''ש לטר''ש.
לקראת הערב התחיל הגשם הצפוי ואנחנו מתפנקים מכל מה שיש למננג להציע - בעיקר אינטרנט טוב ואוכל טעים
היום התשיעי והעשירי - הכי קשים. לי לפחות.
את העדכון הנוכחי אני מנסה לעלות קרוב ל12 שעות. בינתיים כתבו עלינו בווינט ובמאקו - הרבה יותר דרמטי מהמציאות. נכון נתקענו בגלל הסופה שמתרחשת מסביב בהרים גבוהים יותר. כאן בכפר גשם ושלג, אבל אין שום סכנה ומלא אוכל טעים. נכון שמיצינו את החוויה ורוצים להמשיך אבל לא ראיתי אדם אחד מבוהל או אפילו מוטרד אז בבקשה אל תדאגו.
לפני יומיים חזרנו למננג בגלל החשש למזג האוויר הסוער שהולך ומתגשם בתור גשם רציף לתוך הלילה שהפך לשלג רטוב שנערם לאט על הגבעות מסביב. זה נראה מיוחד ומגניב. מאתמול השלג כבד ללא הפסקה כיסה את כל הכפר מננג. יש לציין שבמננג נגמר הכביש 4x4. מעבר למננג הרכבים לא יכולים להמשיך. רק ברגל. מננג נחשבת למרכז העניינים עם כספומט שלא עובד וכ10 מלונות ובתי קפה. מלא טיילים מהרו לחזור לכאן מהמשך המסלול או להגיע מלמטה כדי להיות בזמן הסערה במקום עם קצת יותר תנאים. הכפר מפוצץ באנשים מכל העולם, רובם ישראלים. אין הרבה מה לעשות - בעיקר עוברים ממסעדה למסעדה, מבית קפה לבית קפה הבא במרחק של 20 מטר מהקודם, מתחממים סביב תנור עצים ואוכלים, אוכלים ומתחממים, מסתכלים בחלון, מדברים על מתי זה ייגמר כבר המגניב הזה. אוכלים אמרתי?
אינטרנט עובד בקושי. כולם על אתו קו מסכן. הודעות ואטסאפ עוברות לפעמים ולפעמים לוקח שעות.
יש שאומרים שפס סגור לפחות עד שבת או אפילו לכמה שבועות. לרדת למטה בג'יפ אי אפשר כי כמה קטעים של הכביש נשטפו וברגל לא כייף עד שלפחות ייגמר השלג הרטוב וגשם למטה. יש לנו מלא זמן עד הטיסה לארץ ב15.10. עד אז בטוח נגיע לקטמנדו.
בינתיים זמן איכות עם אדם הפך לסטטי - שחמט, ששבש וקלפים לפני, אחרי ותוך כדי ארוחה הבלתי פוסקת. אנחנו מנסים לאסוף מידע ולתכנן את הצעדים הבאים. נעדכן.
מי שמתגעגע לחורף אמיתי בואו למננג אם יש לכם איך להגיע
היום ה11 וה12
התעייפנו לאכול ולא לעשות כלום במננג. מזג האוויר ללא שינוי שלג-גשם. ראינו אנשים שמתחילים לרדת מהכפר וקיבלנו החלטה לזוז. ארזנו מהר, התלבשנו חם ויצאנו לדרך חזרה בכיוון ממנו עלינו רק הפעם נצמדנו לשביל 4х4 בלבד.
אחרי כשעתיים השלג הרטוב והמחליק נגמר. ממש התעוררנו - שמחנו לזוז סוף סוף.
לפזנג - הכפר הראשון בדרך הגענו ספוגים במים. רקדנו כמה שעות סביב תנור עצים כדי לייבש את כל הבגדים והמעילים שהיו אמורים להיות גם נגד גשם. אמורים.
הכפר בלי חשמל ובלי גישה לאינטרנט או רשת סלולרית. ישנו לילה קפוא מתחת לשלוש שמכות. בבוקר יצאנו לדרך לתוך עוד יום סתווי קסום בהימלאיה. הפעם הצטיידנו בשקיות פלסטיק ענקיות שמכסות את כל הגוף יחד עם התיק. הכי פשוט והכי יעיל.
עברנו דרך מפולות. הכביש היה חסום בכמה מקומות מכוסה באבנים ובוץ, חלקים של הכביש קרסו. מקומיים רגילים לתופעות טבע כאלה ומסדרים את הכבישים די מהר לפחות להולכי רגל. בדרך פגשנו הרבה אנשים שהלכו בכיוון ההפוך למננג בתקווה לשיפור במזג האוויר כדי לעבור את הפס. באותו זמן מעלינו טסו כל הבוקר הלוך וחזור מסוקים. יותר מאוחר הסתבר שהתחילו לפנות אנשים ממננג. אז הגיון אין.
אנחנו החלטנו ליהנות מהדרך חזרה ולוותר על פוקרה. כך הרווחנו כמה ימים כדי להמשיך בנחת.
עם כמה עצירות לצ'אי בכפרים הגענו לצ'מה.
סיימנו את היום בגשם בריאים שלמים ויבשים הודות לשקיות זבל
התקלחנו במים חמים.
חדר אוכל של גסט האוס היה מלא ומאוזן - חצי טיילים בדרך למעלה וחצי כמונו בדרך למטה. משתפים אחד את השני בחוויות הדרך. מלמעלה זה בטח נראה מצחיק מאוד - איך אנשים מחפשים את מה שטוב להם בכיוונים הפוכים. לא כדאי לשפוט וכן להנות מהדרך שמכינה לנו מחר ככל הנראה אתגרים נוספים. אנחנו מוכנים ולא מבקשים אחרת.
היום ה13
לא ביקשנו אתגרים נוספים אבל מי שואל אותנו.
אם לא היה ברור עד עכשיו הילד הזה גיבור אמיתי או הגיבור הזה הוא במקרה עדיין ילד. אפרט.
לפני תחילת המסע אחת השאלות הפתוחות הייתה האם לקחת פורטר - זה שסוחב לך את התרמיל. זה נהוג ונפוץ כאן מאוד. רוב האנשים מעדיפים להקל על עצמם. רק ההליכה הארוכה בגובה קשה. התלבטנו לגבי פורטר כי לא ידענו איך נרגיש ואיך נרגיש בגובה. הרגשנו מעולה וזה הלך והשתפר אז סחבנו לבד וצחקנו שתרמיל הפך לחלק מהגוף. כך במשך שבועיים אדם סחב על הגב כ10 ק''ג.
יצאנו לדרך בגשם. בקושי הספקנו לצאת מהכפר וכבר הגענו למפולת הראשונה ששטפה כמה עשרות מטרים טובים של הכביש. הצלחנו לעבור בבוץ חולי עמוק. מסתבר שזה היה חימום לקראת ההמשך. אתגרים אמיתיים החלו אחרי עצירה לארוחת צהרים קצרה. הגענו למפל ששטף את השביל. מים נפלו מגובה רב בעוצמה ואין דרך אחרת לעבור רק תחתיו במים קפואים שמגיעים מעל הברך.
החלפנו לסנדלים כדי לשמור על נעלי הליכה יבשים. צללנו לתוך המפל. משעשע? מאוד. התברר שהקדמנו לחזור לנעלי הליכה. אחרי כ10 דקות עוד מפל עם עוד הפתעות. ואז עוד ועוד. ועוד. הרגשנו במשחק מחשב - יכולת שלך לעבור שלב רק מוכיחה את המוכנות שלך לשלב הבא. זה רק הצחיק אתנו.
זה היה כמעט מיסטי לחזור באתה דרך בתוספת אתגרים ללא תשלום כדי להסתכל על עצמך היום ביחס לעצמך לפני עשרה ימים באותו מקום ללא אתגרים.
שאלתי את אדם אם הוא זוכר את עצמו כאן בהלוך כי זה לא היה אותו אדם.
באחד החלקים המאתגרים במיוחד הלכתי אחריו. הזכרתי לעצמי לנשום כי לא נשמתי אבל ראיתי את אדם רגוע, נושם וממוקד, בשקט ובביטחון מקבל החלטות ובוחר את הצעדים שלו בקפידה.
במישור אמרתי לו שעד עכשיו סמכתי עליו בעיניים פקוחות ומעכשיו אני סומך עליו לגמרי בעיניים עצומות. מרגש איך הוא גדל
היום ה14 וה15
אתמול במהלך ההליכה שקלנו יחד את האפשרויות להמשך, רצונות וצרכים שלנו והסיכונים שהלכו ופחתו תוך ירידה לעולם הטרופי, חם, לח, מלא חמצן, נוח למחיה. את האתגרים העיקריים עברנו, הבנו, הוכחנו, נהנינו וקיבלנו החלטה לקצר את ההליכה ולהחזיר את פוקרה לתוכנית. היקום הגיב בסנכרון מלא לרצון ספונטני מגובש היטב - כל חלקי הפאזל נפלו בדיוק למקומם ללא מאמץ מצדנו.
נכנסנו לגסט הואס הראשון שנראה לנו. בחצר ישב זוג טיילים ישראלים שהציעו להצטרף מחר בבוקר לג'יפ מכאן ולבסיסההר - בדיוק לפי התוכנית האחרונה שלנו! הסתכלנו אחד על השני בחיוך של "שום דבר לא במקרה", "כן בטח! אנחנו בעניין" עניני להם. הכל סודר. הורדנו תרמילים, התקלחנו, אכלנו והלכנו לישון עייפים אך מרוצים. החיים הצליחו שוב.
ב7:30 הג'יפ הגיע במפתיע בזמן. 7 אנשים לא כולל נהג בנסיעה מטלטלת של 3-4 שעות הרגיש לנו דחוס מדי בתא הנוסעים. מצאנו את עצמינו עומדים / יושבים / קופצים מאחורה עם התיקים, מפתחים את שרירי הרגליים, תנועתיות וגמישות המפרקים.
נופים עוצרי נשימה כמו בסרט מדע בדיוני שמפעיל את כל החושים, רוח בפנים, שפריצים של מים מהמפלים. פעמיים דחפנו את הג'יפ שלא הניע. קפיצות מבהילות ומצחיקות, נשימות עמוקות להסניף ולספוג את היופי הפרעי וכל כך מיוחד, צביטות בלב של עצב פרידה מהימלאיה, כבר געגוע והבטחות לחזור לכאן בהזדמנות הראשונה.
אחרי שבועיים בהרים מרכז בסיסההר הרגיש רועש ומזוהם במיוחד. תוך חצי שעה היינו על המיניבוס בדרך אינסופית לפוקרה - 110 ק''מ, 5 שעות מתישות.
הגענו. פוקרה השתנתה מאוד ממה שזכרתי מלפני 22 שנים. התפתחה אבל לא איבדה מהנינוחות שלה. בניגוד למננג היא משכה כמו אז לשהות ללא עשיה, ללא רגשות אשם והתנגדות פנימית. התמסרנו. לוקחים את הזמן לנוח. נהנים, מסתובבים בקצב שלנו, יש זמן והגשם גם אם מתחיל כבר לא מאיים.
פגשנו כאן את כל החבר'ה הישראלים מפוני מננג במסוקים. מנסים לא לשפוט עד כמה זה היה הכרחי או מיותר. אנחנו שלמים לגמרי עם ההחלטה שלנו לצאת לדרך בתנועה עצמאית גם אם יכולנו לחסוך בזמן וכסף ולהרוויח טיסה חינמית במסוק.
ביננו אנחנו צוחקים על ה"מפונקים" האלה, אבל באמת רק ביננו.
ובינתיים סלט אבוקדו וקרפ צרפתי בבוקר, הודית בצהריים, עיסוי, סנוקר, רכבל, שייט באגם בסירת פדלים ללא מטרה, עם מוזיקה שאנחנו אוהבים מיוטיוב. גם קליטה טובה בטלפון לא ברורה מאליה פתאום.
באמצע האגם עצרנו להקשיב לציפורים.
צעיף לבן (בטיבטית "קטה"), חיכה בתיק לרגע הזה מתחילת המסע. טיבטים מעניקים קטה בין היתר כברכה למגיעים וגם ליוצאים לדרך במזל טוב. התכוונתי להעניק לאדם את הצעיף בפס, בשיא הגובה. אומנם הפעם לא הגענו לפס אבל הגענו לשיא הגובה במעבר מילדות לבגרות. התרגשתי להגיד לאדם שיש בו הכל כדי להיות אדם שהוא יבחר להיות, להביא לעולם את מה שיבחר להביא. שיהיה מעניין ומצחיק בעליות והמון מזל טוב בכל דרך שתלך.
גאה בך אלוף. אוהב אתך המון
היום האחרון
ריחות, טעמים ופרצופים של קטמנדו.
להתראות עד הפעם הבאה
חודש אחרי החזרה לארץ
במעשה אמיץ נוסף החלטנו להנציח את אנפורנה. הקונצפט נולד במהלך הטרק תחת ההשפעה של אדרנלין ואנדרופינים. אנחנו מרגישים מעולה, אדם בכלל בעננים. אנחנו ממשיכים לטייל בארץ ולתכנן את הטרק הבא.
תודה לכל התומכים!
