אני יוצא החוצה, מעשן ברצף שתי סיגריות אחת אחרי השנייה ונוסע הביתה. אוכל ארוחה למרות שלפני שעה סיימתי ארוחת צהרים אצל אמא שלי. ביום שישי פעם בשבועיים אני אצלה. במהלך שבוע מנסה לא לשכוח להתקשר כי צריך להתקשר לאמא מדי פעם. אין לנו הרבה על מה לדבר. אבל היא לבד ואני בן יחיד. תקופה ארוכה כמעט 20 שנה של ריחוק ורשמיות. אנחנו מדברים אותה שפה ולא מבינים אחד את שנייה. אלה היו היחסים. אין מה לעשות כי ככה היא.
לפני העלייה הכל היה אחרת. עלינו רק שנינו אמא ואני. הייתי בן 16 אבדתי את כל עולמי ואמא ויתרה על עולמה למעני. את זה ידעתי. ידעתי גם שקשה לה. גרנו ביחד. עבדנו, שרדנו אבל רגשית התמודדנו בנפרד כל אחד עם הכאב שלו. בנפרד ניסינו לבנות את החיים שלנו מחדש. עם הזמן המרחק ביננו גדל.
אין מה לעשות כי ככה היא.
בקורס מאמנים אישיים התבקשנו לבחור מערכת יחסים ולעבוד עליה עם המאמן. הייתי מאוד סקפטי. עם כל הכבוד לשיטה לא יכולתי אפילו לדמיין שיפור ביחסים שלי עם אמא. התחלתי את התהליך בגישה "אוקי, בוא נראה אתכם, מה אני לא מכיר את אמא שלי?" והתברר שלא. גם את עצמי לא הכרתי. לא ראיתי איך התפיסה שלי "היא כזאת" מקבעת אותי בהוויה וביחס כלפיה. ראיתי רק את התגובות שלה למה שבפועל שידרתי מאחורי המסכה המנומסת.
זה לא קרה בן לילה, אבל הרבה יותר מהר ממה שיכולתי לחשוב גם אחרי שהרגשתי שאני פחות דרוך וקצת יותר משתף - אני יכול לנשום מול אמא.
ב2010 חגגנו לאמא יומולדת 60. שבוע בלונדון רק היא ואני. את הטיולים בעיר ומוזאונים אני לא זוכר גם אמא אמרה שלא זוכרת מלונדון כלום חוץ משיחות שלנו ברכבת, בחדר, במסעדות ובמטוס. השלמנו את החסר של 20 שנה – דיברנו, בכינו, נשמנו, צחקנו ביחד.
כי ככה היא.
בכל דבר ובטח ביחסים תמיד יש את הרמה הבאה רק שקשה לדמיין אותה. האמת אחרי לונדון הייתי כל כך שמח שהתקרבנו שלא חשבתי שזאת רק ההתחלה. בינתיים עברו עוד 12 שנה. מאז קורונה אמא מתרגלת אצלי יוגה ומשתתפת בכל השיעורים שלוש פעמים בשבוע. הכי מרגש אותי שאנחנו מדברים לפחות פעמים-שלוש ביום על כל דבר. אני משתף ומתייעץ אתה והיא מעודדת אותי בנפילות ומתרגשת יחד איתי בהצלחות.
תמיד. כי ככה היא.
אני מאמין בתאוריה שאנחנו בוחרים את ההורים שלנו. במיוחד אחרי שבחרתי באמא הכי טובה והכי אוהבת.
כי ככה היא.
נ.ב. בפרקים הבאים: בחרתי גם אבא 😊