זהו נמאס לי. אין לי כוח לזה יותר. כך זה לא יכול להימשך. אני חייבת לפתור את זה. מה לעשות? היא יושבת מולי בקליניקה עם דמעות בעיניים, מחזיקה את עצמה כדי לא לבכות בפגישה הראשונה. היא עייפה ומתוסכלת מהמצב. נושמים. אני רואה שקשה לה לנשום. שואל מה היא חשה בגוף. מחנק כאן – היא מצביעה על הגרון. אחרי כמה נשימות היא לוקחת אוויר - קצת השתחרר. סליחה שאני מפילה את זה כך עליך - זה בסדר, בשביל זה אני כאן.
רוב האנשים מגיעים לקליניקה כשהם במשבר. לפעמים במשבר מפתיע, בלתי צפוי ולפעמים אחרי שנים או עשרות שנים שהם הבינו שמשהו לא עובד בחיים. נכון שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, אבל למה לחכות שהמצב יחמיר ויהפוך למשבר? ולמה לסבול? על היחסים שלנו עם סבל אכתוב בנפרד. היום אתמקד במשברים, אותם אפשר למנוע על ידי זיהוי מוקדם של תסמינים.
סימן ראשון בדרך למשבר – העדר הנאה לאורך זמן. כשאנחנו מפסיקים ליהנות בזוגיות, בעבודה, בספורט נצטרך יותר מאמץ כדי להמשיך וזה מעייף.
עייפות היא הסימן השני. כשעייפות מצטברת היא מכרסמת במוטיבציה ומעלה ספקות לגבי ההמשך יחד עם התנגדות הפנימית כי "כבר לא בא לי". מכאן כמובן עוד אפשר להמשיך מתוך מחויבות ומשמעת במאמץ גדול יותר וכתוצאה עייפות גדולה יותר שבטוח כבר משפיעה על התחומים האחרים בחיים ומה שאנחנו שוכחים – על הבריאות. אם עדיין לא התעוררנו ולא עצרנו לחשב את המסלול מחדש – כדאי, כי מכאן למשבר הדרך קצרה.
משבר.
רוב חיי פחדתי מהמשברים. משבר זאת מילה מפחידה. אולי כי לא כל דבר שנשבר אפשר לתקן, לקנות חדש או להחליף. במיוחד כשמדובר על המשבר במערכות יחסים. האם היא באמת נשברת? אולי רק יוצאת מאיזון.
משבר בזוגיות מטלטל ומבלבל כי מאבדים את הקרקע היציבה מתחת לרגליים ותחושת הביטחון המתבססת על השנים של חיים משותפים וקרבה. לאנשים שמגיעים לקליניקה במשבר בזוגיות אני מציע להתייחס למצב הנוכחי ככאבי גדילה. זה כואב כי אכפת לנו, כי אנחנו מפחדים לאבד, כועסים ומתוסכלים שלא מצליחים לחזור לטוב שהיה בעבר. הטוב שהיה בעבר כבר עבר. אנחנו משתנים כל הזמן. במהלך החיים רוב התאים בגוף מתחלפים מספר פעמים, גם הבחירות שלנו וגם תחומי עניין. אנחנו מתפתחים. ילד בגיל 3 ייהנה מהצעצוע החדש שלא יעניין אתו בגיל 7 ובטח לא בגיל 14. בגיל 40 אנחנו ממשיכים להתפתח רק לאט יותר. בהתאם גם הזוגיות משתנה עם הזמן.
מכוח האינרציה וההרגל אנחנו ממשיכים להתייחס לבת.ן זוג כמו פעם ופתאום מגלים שזה לא אקטואלי – משבר. או כאבי גדילה משותפת והזדמנות להכיר מחדש את עצמינו, אחד את השנייה ולבחור מחדש.
קל להגיד. לרוב אנחנו כבר פגועים, מאוכזבים, מאשמים את הצעד השני או את עצמינו ותקועים בין הפחד להיפרד לחוסר רצון להמשיך. מה יקרה אם נעצור רגע לנשום, נסתכל על המשבר כהזדמנות יוצאת דופן להתפתחות אישית וצמיחה משותפת לרמה הבאה ביחסים? ואם צריך להיעזר בבעל מקצוע מתאים (קבלן שיפוצים או טכנאי מחשבים :-)).
משבר מסוג אחר שהפסקתי לפחד ממנו זה משבר בתרגול.
לפני כ15 שנה התחלתי לעשות יוגה ומדיטציה כל בבוקר כי הייתי חייב. קראתי לתרגול כדור נגד דיכאון וזה עזר לי להקפיד ולהתמיד בתרגול היומי. עברו כמה שנים אני מזמן מרגיש טוב, עדיין קם מוקדם בבוקר כדי לתרגל ומגלה יום אחרי יום שלא בא לי. אני רוצה להישאר לישון, נמאס לי לקום מוקדם, נמאס לי מאותן תנוחות, נמאס לי מהשגרה הזאת. הייתי בכייף מחליף את התחביב למשהו יותר משעשע, אבל יש לי בעיה - אני מורה ליוגה ומדיטציה. איך אני יכול ללמד משהו שנמאס לי ממנו? מה זה אומר עלי כמורה? נבהלתי. מה עושים?
כששאלתי את עצמי בפעם השלישית "מה עושים" הבנתי שזאת לא השאלה הנכונה שתעזור לי למצוא פתרון לבעיה. יותר מזה זה לא הפתרון שאני מחפש כי אין באמת בעיה אלא בסה"כ זאת הגישה שלי שמיצתה את עצמה. התרגול עדיין נמצא אצלי בראש על המדף של תרופות נוגדי דיכאון ואין בהן צורך מזמן. עצרתי לחשוב ולחפש מדף מתאים יותר שישקף את הסיבות ומטרות התרגול. מצאתי אחד פנוי וקראתי לו "תחזוקה שותפת ואימון של הגוף וההכרה". היחס שלי לתרגול השתנה, מוטיבציה וסקרנות חזרו בגדול. מאוד שמחתי שאני לא צריך שוב להחליף מקצוע. מאז אני פוגש משברים בתרגול באהבה כסימן שהגיע זמן לחדש את היחס ולקחת התרגול לרמה הבאה.
אסכם. אני רואה את החיים כמערכת צבעונית, מורכבת ודינמית. הטבע מסביב משתנה, הגוף שלנו משתנה עם הגיל, היחסים ביננו משתנים. לא קל להגיע לאיזון. לשמור על האיזון לאורך זמן בכלל בלתי אפשרי. יחד עם זאת אנחנו שואפים לאיזון. משברים זה לא כייף גדול. אם הגענו למשבר כנראה לא שמנו לב איך איבדנו את האיזון בדרך ואם כן זאת הזדמנות מדהימה ללמוד שוב ולחדש את הידע שלנו על עצמינו ועל החיים.
בהצלחה במשבר הבא.